ברווזי גומי לא מוערכים מספיק

גיליתי השבוע משהו מעניין, משהו ששינה את כל המחשבה שלי על מוזיקה עכשווית..

אפילו יותר מזה.. אני מוכן לקבל את המוזיקה העכשווית אפילו יותר.
גילית של 2 chainz הוא בחור שכיף לדבר איתו והוא ממש חכם,
עכשיו אני חושב שאני צריך להסביר למה המידע הזה כל כך מדהים..
המילים של 2chainz גרועות יותר ממני עושה פריסטייל ראפ, את השירים שלו אפשר לכתוב שיכור תוך חצי שעה בערך, ולמען חכמים ממני אני לא אדבר על הבייט שלו..

המילים שלו רעות, ואני רציני..
אז איך בחור אינטליגנט כזה מוכן לשירי מילים כל כך רעות?
מה הוא יודע שאני לא?
הוא יודע שאנחנו לא מוכנים לזה, שאנחנו כחברה לא מוכנים למילים מתוחכמות ואם זה זול יותר ועדין עובד לו.. למה לא?
אז תחת אותה ההנחה לפעמים יש הגיון בדברים הכי מפגרים יום טוב,
טום

ירקות זה לחלשים

מדוע אנחנו נופלים מאסטר ווין? כדי שנלמד לקום
קיבלתי שבוע שעבר מכה רצינית, שהיה לי מאוד מאוד קשה לקום ממנה.
אז איך קמים ממכה?
איך מגיעים ממצב בו: אין לי עתיד ואין טעם לחיים, ל: אני בונה לעצמי את החיים ואני אנצל עם מה שיש ואף אחד לא יעצור אותי.
נתקלתי בבעיה הזאת לראשונה בכנסי יזמים שנכחתי בהם.
שם, לא פעם אתה שומע על בחור שנופל ונופל ונופל ואז בפעם השלישית או העשירית הוא קם שוב אבל הפעם הוא לא נופל הוא עולה ומצליח ואז מגיע להרצות מולי.
אז איך הוא עושה את זה?
אני מוכן להבטיח לכם שזה לא מוטיבציה, אין מספיק מוטיבציה בעולם כולו להרים אדם כשהוא נפל בפעם החמישית.
אלא זה עניין של הבנה, הבנה שהוא רוצה להצליח והוא מוכן ליפול המון בדרך, ההבנה שנפילה אומרת שהוא נכשל אבל לא שהוא לא טוב מספיק ושאפשר ללמוד ממנה ולהמשיך הלאה.
אז תמשיכו הלאה, ותקומו חזקים יותר מנפילה כי אחרי הכל הדרך הרבה יותר יפה מהתוצאה

יום טוב.

טום

כוח הזמן

אם כבר אני הולך לסיים בית ספר עוד חצי חודש, הרי סיים בית ספר תלוי בסיום הבגרויות, אז מה אני חושב על בית ספר?
יופי של שאלה אני, זה באמת משהו שהשתתנה מאוחר מידי,
תמיד לא היה אכפת לי מבית ספר, זה היה הדרך שלי לעבור את הימים ועל הדרך להפגש עם אנשים, החיים שלי הסתובבו במשך למעלה מעשר שנים האחרונות סביב המחשב, ומאז באיזשהו שלב נפתחו לי העיניים.
לא בצורה הטובה, והתחלתי לשנוא מערכות שלו תמכו. באנשים שלהם ואז התחלתי להתייחס חרא לכל מה שסביבי, הכל התחיל להיות מרוחק ותחת חלום כלשהו,
הייתי ביקום אחר, הפגישות שלי עם אנשים היו בגדר מבט ולא הקשבתי / נתתי למשהו או מישהו להשפיע עלי.
חייתי ככה במשך שנה, בניתי לעצמי סט של חוקים אחרים, קהילה עם חוקים משלה, וערכים משלה.
קהילה של אחד.
ואז.. משהו קרה.
אין לי נקודה מסוימת שבה זה קרה.
לא יודע מתי או איך, אבל התחלתי לקבל את הסביבה שלי, התחלתי להקשיב ומשם דברים נראים אחרת..
איך זה קשור לבית ספר?
בתחילת יא שנאתי את בית ספר, לא, פשוט הייתי כל הזמן בבית. וזה בכלל לא עזר שבית ספר לא תמך בעובדה שיצאתי לעבוד לא על חשבון שעות בית ספר.
ואז הבנתי שזה החינוךשלי הוא לי. שמדובר בחינוך שלי וליחיד שצריך להיות אכפת הוא לי..
וכך גם קיבלתי את הדעה שלי.. שהיא שלי, ורק לי צריך להיות אכפת ממנה,
אז אכפת לי ממה שאני כותב.
ואכפת לי ממך שקורא את מה שאני כותב.
אז כדי שנסגור את הפוסט במסקנה לעתיד. תחשבו על עצמכם. תאהבו את עצמכם. כי אני יודע שאצלי זה לא היתה הסיטואציה.
יום טוב

טום

הדרך

הדרך ארוכה היא, אך ברגע שהגענו לתוצאה, באותו הרגע שכחנו את הדרך, ומדברים רק על התוצאה כאילו שיום אחד הגענו ממקום אלף למקום בביית
אבל למה?
למה אנחנו מסתכלים רק על התוצאה
למה לא אכפת לנו מהדרך הכל כך ארוכה?
הנושא הזה מציק לי עד בסיס יומי, והוא עולה יותר פעמים משהיתי רוצה לחשוב.
כמו שהנחתם, אני לא מעריך תוצאה כמו הדרך.
אבל מאיפה זה מגיע?
היגיון הבריא יגיד לכם שזה בעקבות יעילות, כולם עוברים דרך כלשהי אבל לכל אחד יש תוצאה אחרת ולכולם יש דרך, לכן קל יותר פשוט לשפוט את האדם על פי התוצאה, אתה לא צריך לדעת הרבה ואתה מקבל את כל מה שלא מעניין בבן אדם.
מה אני מציע כנגד?
בעייני הדרך שהאדם עבר מעצבת את המחשבה שלו, את הדעה שלו, ואת הדרך שהיא יגיב למצב, התוצאה הובילה אותו לדרך (פוסט אחר) ולכן הוא עשה אותה אבל הוא מי שהוא בגלל שהוא עבר את המסע הזה.
להגיד לתוצאה מאפיינת אותו זה לא יותר מירוץ לעצלנות, לא להקשיב לאדם ולמה שיש לו להגיד.
אז שמישהו ניצב מולכם.. תואר שני או בחור שנפל בבית ספר, תקשיבו לו ורק אז תשפטו אותו.. תעשו לי טובה.
יום טוב

טום

מה שנכון, אולי לא נכון?

דמיינו סידרת טלוויזיה, אחת שמרימה לכם את האנדרלין וגורמת לכם להרגיש טירוף ואת הדם בגוף, אחת שככל שאתם רואים יותר ממנה אתם יכולים לראות עוד, ולחזיק יותר זמן מול המסך.
טוב. קוראים לזה ספורט דאמת ואני אשם בדיוק כמוכם בלא לעשות את זה.
אז אחרי שהסכמנו שספורט זה הדבר הכי טוב שאנחנו יכולים לעשות בכל זמן נתון איך יוצא שכל כל הרבה מאיתנו לא עושים את זה?
לצערי יש לי יותר מתשובה אחת לזה ואני בטוח שאני אפילו לא צריך לכתוב פה ואתם תוכלו למלא את החסר בעצמך.. הבעיהשלי היא המוטיב של אלה שכן עושים ספורט. בדרך כלל..
חיזוק הגוף. או העצמת המראה האישי או ואט אוור שתקראו לזה, תכלס מראה.
עכשיו באופן כללי אין לי בעיה עם זה הם הרי זוכים לעשות משהו שאני לא מצליח לעשות אולי לא מהסיבות הנכונות בעייני אבל הם עדיין עושים את זה.
היופי בעניין הוא שהוא כל כך אלגנטי, כל כך בסיסי וכל כך חזק, שום מאמר שאני אקרא לא יתן לי את הכוח לעשות ספורט כמו המשקל שלך או שום שיקול בריאותי לא ישפיע כלל בלי השרירים בבטן.
אז מה המטרה של הפוסט הזה?
החיים מלאים המוטיבים לא נכונים לעשות דברים לא נכונים בזמנים לא נכונים.. אני הייתי רוצה שנערכו את המוטיבים הלא נכונים לעשות דברים נכונים, ומי יודע אולי הצלחתי לדבר אל הספורטאי שבכם..

יום טוב.

טום

מה אני רואה?

אז מה מיוחד אותנו?
כבני אדם, מה מאפיין אותי ששונה ממך, למה כולנו לא פשוט מערכת אורגניזם אחת שחושבת אותו דבר ועושה הכל בעזרת איזה סופר מוח מחשב כזה שיודע הכל,
הייתי חושב שהעבר של כל אחד שונה וזה מאפיין אותו ובונה לו אישיות מיוחדת..

אבל זה עדיין לא מיחד אותך מאנשים אחרים במובנים מסוימים, אם שני אנשים יעשו אותו דבר במשך עשרים שנה הם יכולים להיות זהים אבל הם יכולים להיות אנשים שונים לחלוטין.
ופה הבנתי את מה שאני חושב היום, ואת הסיבה שלמרות שהבן אדם מולי יכול להיות אדם נוראי, הוא יכול להרוג ארנבים בשעות הפנאי ואני עדיין אקשיב לו, כי ראיית העולם שלו שונה מישלי
גיליתי לפני כמה שנים שהדבר היחיד שאני וחבריי לשעבר לא מקבלים במשותף הוא ראיית העולם, באותה התקופה ראיית העולם שלי הייתה נוראית ואני אשמח לדבר על זה בפוסט אחר, אבל היה היתה שונה משל חבריי ולמרות ששמענו את אותה המוזיקה, שיחקנו אותם משחקים, והיינו באותה כיתה במשך רוב שעות היום, תמיד הרגשתי שאני לא שייך אליהם, שאני צריך לרכוש את מקומי על בסיס קבוע אצלם, וכל 'ההבדל' הזה נותר בעקבות ראיה של אותה הסיטואציה בצורה אחרת.
אני משתדל לסיים את הפוסטים האלה בראייה לעתיד ולהסביר איך הדבר שאמרתי עוזר לך או כמו שאני קורא לזה, למה קראתי את כל זה?
כי ראיית עולם זה הדבר הכי חשוב שיש, ואם תרכשו לעצמך ראיית עולם רחבה שמסתכלת על שאר האנשים סביבכם ומתייחס לדברים שלא נראים לעין, אולי תסבלו משאר העולם, אבל תנו כל פעם שתרצו להבין את כל צדדי המטבע.

יום טוב.

טום

איך נפלו גיבורים

אני אוהב מלחמה.

יש משהו מרגש בקרב, בהבנה שרק אחד מהצדדים הולך לשרוד ושאין דרך אחרת לפתור את הבעיה.

אולי אני פשוט אוהב קונפליקיט? או בעיה מורלית קשה?

אני הייתי רוצה לחשוב שכן אבל מלחמה זה יותר מזה, זה לא רק פתרון אבסולוטי לבעיה בין שני צדדים, מלחמה זה הסכמה מצד שני הצדדים לעשות כל מה שהם יכולים כדי הרעיון שלהם ינצח, ואין זה דרך טובה להתחיל בלוג?

שלום, שמי לא רלוונטי אבל מצב חיי כן, אני בן 18 מסיים את כיתה י"ב ועובד כמתכנת בחברת הייטק בתל אביב עד שצה"ל יחליט שאני ראוי לשרת בו ויקח אותי ל'שירות משמעותי'

אני הצבעתי מרץ בבחירות ואני לובש נעליים מידה 43.

והייתי קורא לעצמי אדם בלי חברים.

למה אני פה? כותב אל הלא נודע.

כי אני יכול, כי אני חושב שמישהו רוצה לשמוע את זה, מישהו אולי רוצה להקשיב למחשבות שלי.

אולי אני כותב את זה לדורות הבאים? ואולי אני כותב את זה כדי להבין את עצמי, אבל ללא ספק הדרך הזאת תפתור כמה חידות אבל תשאל אפילו יותר.

למה בלוג ? אתה לא יכול לפתוח חשבות טויטר ולהציק לשאר העולם עם הבעיות שלך?

אני יכול, אני לא רוצה, אני חושב שטוויטר זה לא המקום בשבילי, אני רואה את עצמי כאדם בישן שתשובתו תלויה באופן מסייבי באדם שנמצא מולו. אחת הסיבות שבגללן אני חושב שאוכל באמת להמשיך עם הבלוג הזה היא האמונה (לא משנה מה המספרים מראים) שאף אחד לא הולך לקרוא את זה .

מה לצפות מהבלוג הזה?

לא לצפות.
באופן כללי.

בחיים עצמם.

פשוט לחיות, בהנחה והחלטתם להעביר את הסופ"ש פה אתם כנראה תמצאו פוסטים אקראים על דברים אקראים שכנראה יתנו לכם להסתכל על הדברים בצורה אחרת, אם לא, יתנו לכם תמיכה שעוד מישהו חושב כמוכם. והרי זה לא מה שבני אדם רוצים יותר מהכל? ההבנה שעוד מישהו חושב כמוהם ושהם חלק ממשהו גדול יותר ? זה לא למה נהרסו בנייני התאומים?

בנימה אופטימית זה אני מאמין שאסיים את הפוסט הזה, נהנתם? כנראה שתהנו משאר החומר. הגעתם עד לפה? כנראה שנהנתם.

יום טוב.

טום