ירקות זה לחלשים

מדוע אנחנו נופלים מאסטר ווין? כדי שנלמד לקום
קיבלתי שבוע שעבר מכה רצינית, שהיה לי מאוד מאוד קשה לקום ממנה.
אז איך קמים ממכה?
איך מגיעים ממצב בו: אין לי עתיד ואין טעם לחיים, ל: אני בונה לעצמי את החיים ואני אנצל עם מה שיש ואף אחד לא יעצור אותי.
נתקלתי בבעיה הזאת לראשונה בכנסי יזמים שנכחתי בהם.
שם, לא פעם אתה שומע על בחור שנופל ונופל ונופל ואז בפעם השלישית או העשירית הוא קם שוב אבל הפעם הוא לא נופל הוא עולה ומצליח ואז מגיע להרצות מולי.
אז איך הוא עושה את זה?
אני מוכן להבטיח לכם שזה לא מוטיבציה, אין מספיק מוטיבציה בעולם כולו להרים אדם כשהוא נפל בפעם החמישית.
אלא זה עניין של הבנה, הבנה שהוא רוצה להצליח והוא מוכן ליפול המון בדרך, ההבנה שנפילה אומרת שהוא נכשל אבל לא שהוא לא טוב מספיק ושאפשר ללמוד ממנה ולהמשיך הלאה.
אז תמשיכו הלאה, ותקומו חזקים יותר מנפילה כי אחרי הכל הדרך הרבה יותר יפה מהתוצאה

יום טוב.

טום

כוח הזמן

אם כבר אני הולך לסיים בית ספר עוד חצי חודש, הרי סיים בית ספר תלוי בסיום הבגרויות, אז מה אני חושב על בית ספר?
יופי של שאלה אני, זה באמת משהו שהשתתנה מאוחר מידי,
תמיד לא היה אכפת לי מבית ספר, זה היה הדרך שלי לעבור את הימים ועל הדרך להפגש עם אנשים, החיים שלי הסתובבו במשך למעלה מעשר שנים האחרונות סביב המחשב, ומאז באיזשהו שלב נפתחו לי העיניים.
לא בצורה הטובה, והתחלתי לשנוא מערכות שלו תמכו. באנשים שלהם ואז התחלתי להתייחס חרא לכל מה שסביבי, הכל התחיל להיות מרוחק ותחת חלום כלשהו,
הייתי ביקום אחר, הפגישות שלי עם אנשים היו בגדר מבט ולא הקשבתי / נתתי למשהו או מישהו להשפיע עלי.
חייתי ככה במשך שנה, בניתי לעצמי סט של חוקים אחרים, קהילה עם חוקים משלה, וערכים משלה.
קהילה של אחד.
ואז.. משהו קרה.
אין לי נקודה מסוימת שבה זה קרה.
לא יודע מתי או איך, אבל התחלתי לקבל את הסביבה שלי, התחלתי להקשיב ומשם דברים נראים אחרת..
איך זה קשור לבית ספר?
בתחילת יא שנאתי את בית ספר, לא, פשוט הייתי כל הזמן בבית. וזה בכלל לא עזר שבית ספר לא תמך בעובדה שיצאתי לעבוד לא על חשבון שעות בית ספר.
ואז הבנתי שזה החינוךשלי הוא לי. שמדובר בחינוך שלי וליחיד שצריך להיות אכפת הוא לי..
וכך גם קיבלתי את הדעה שלי.. שהיא שלי, ורק לי צריך להיות אכפת ממנה,
אז אכפת לי ממה שאני כותב.
ואכפת לי ממך שקורא את מה שאני כותב.
אז כדי שנסגור את הפוסט במסקנה לעתיד. תחשבו על עצמכם. תאהבו את עצמכם. כי אני יודע שאצלי זה לא היתה הסיטואציה.
יום טוב

טום

הדרך

הדרך ארוכה היא, אך ברגע שהגענו לתוצאה, באותו הרגע שכחנו את הדרך, ומדברים רק על התוצאה כאילו שיום אחד הגענו ממקום אלף למקום בביית
אבל למה?
למה אנחנו מסתכלים רק על התוצאה
למה לא אכפת לנו מהדרך הכל כך ארוכה?
הנושא הזה מציק לי עד בסיס יומי, והוא עולה יותר פעמים משהיתי רוצה לחשוב.
כמו שהנחתם, אני לא מעריך תוצאה כמו הדרך.
אבל מאיפה זה מגיע?
היגיון הבריא יגיד לכם שזה בעקבות יעילות, כולם עוברים דרך כלשהי אבל לכל אחד יש תוצאה אחרת ולכולם יש דרך, לכן קל יותר פשוט לשפוט את האדם על פי התוצאה, אתה לא צריך לדעת הרבה ואתה מקבל את כל מה שלא מעניין בבן אדם.
מה אני מציע כנגד?
בעייני הדרך שהאדם עבר מעצבת את המחשבה שלו, את הדעה שלו, ואת הדרך שהיא יגיב למצב, התוצאה הובילה אותו לדרך (פוסט אחר) ולכן הוא עשה אותה אבל הוא מי שהוא בגלל שהוא עבר את המסע הזה.
להגיד לתוצאה מאפיינת אותו זה לא יותר מירוץ לעצלנות, לא להקשיב לאדם ולמה שיש לו להגיד.
אז שמישהו ניצב מולכם.. תואר שני או בחור שנפל בבית ספר, תקשיבו לו ורק אז תשפטו אותו.. תעשו לי טובה.
יום טוב

טום